פסק-דין בתיק ע"א 5806/08

השופט ח' מלצר:

1.             זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטת נ' אחיטוב), בגדרו נדחתה תביעתו של המערער להכיר ב"הבטחה שלטונית" שניתנה לו, לטענתו, בנוגע להרשאה לשימוש במקרקעין בגוש 7713 חלקה 4 הסמוך לנחל פולג (בתחום השיפוט של המועצה האזורית חוף השרון) בשטח של כ-5 דונם - עבור חוות סוסים שאותה הוא מנהל.

           בפתח הדברים אביא את עובדות העניין הצריכות להכרעה, כפי שהן עולות מפסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד, וכן אתאר את המחלוקות שנתגלעו בין הצדדים בנוגע לתשתית העובדתית הנ"ל.

העובדות הרלבנטיות וההליך בבית המשפט המחוזי

2.             החל משנת 1987 החזיק המערער במקרקעין מסוימים באזור העיר נתניה, שבהם הוא הפעיל חוות סוסים (להלן: השטח המקורי). מאחר שהמשיב סבר שפעילותו של המערער בשטח המקורי נעשית שלא כדין, הוא הוציא, בשנת 1989, צו סילוק יד כנגד המערער, ואולם המערער המשיך להפעיל את החווה בשטח המקורי. החל משנת 1990 התחילו המערער והמשיב במגעים להסדרת פעילותה של החווה האמורה.

3.             בשנת 1993 העביר המערער את פעילותו לחלקה סמוכה אחרת (להלן: השטח השני). המערער טען כי מעבר זה נעשה על דעת המשיב, ואילו המשיב הכחיש זאת (המשיב אף הגיש, בשנת 1995, תביעה בסדר דין מקוצר לסילוק ידו של המערער מהשטח השני). המערער העלה אז את הטענה כי החל משנת 1994, הובטח לו כי חוות הסוסים תעבור, בהסכמת המשיב, למקרקעין המצויים בגוש 7713, חלקה 4 (להלן גם: השטח, מושא ההליך), אך המשיב שלל גם טענה זו. על כל פנים, אין מחלוקת כי בשנים שלאחר מכן, עיריית נתניה והמועצה האזורית חוף השרון הסכימו כי המערער יעבור לשטח, מושא ההליך, ואולם ביחס להסכמתו של המשיב למעבר זה התנהל מו"מ בין הצדדים.

4.             בשנת 1996, בעקבות המגעים שנוהלו, אישרה הנהלת המשיב עסקת הרשאה עם המערער, על מקרקעין בגודל של דונם אחד, בתוך השטח, מושא ההליך. העסקה הנ"ל היתה כפופה להמצאה של ערבות בנקאית ולתשלום תמורה מאת המערער. עם זאת, המערער לא חתם על שוברי התשלום שהוצאו לו בהמשך לעסקה, או על חוזה העסקה, וכמו כן הוא לא המציא את הערבות הבנקאית הנדרשת - ולכן העסקה לא יצאה לבסוף אל הפועל, לטענת המערער שכן גודל השטח המוצע לא התאים לצרכיו. לאחר מכן, חודשו המגעים בין הצדדים ועל הפרק עמדו מקרקעין בגודל של כחמישה דונם בשטח, מושא ההליך, ברם המו"מ לא הבשיל לידי עסקה.

           למרות אי-ההסכמה הנ"ל, המערער החל להכשיר את השטח האמור (לטענתו, שהוכחשה על ידי המשיב, הדבר נעשה בידיעתו ובהסכמתו של המשיב). לאחר שניתן כנגד המערער פסק דין בתביעה לסילוק יד ביחס לשטח השני - הוא העביר את פעילות חוות הסוסים לשטח, מושא ההליך (כאשר לטענת המשיב - המדובר בפלישה שלא כדין).

5.             בחודש אוקטובר 1997 שוב נוהלו מגעים בין הצדדים בנוגע לעסקה בשטח, מושא ההליך, ביוזמת המערער. בחודש אפריל 1999 שלח המשיב למערער מפרט כספי בנוגע להרשאה אפשרית של מקרקעין בגודל של כ-2.5 דונם בשטח האמור, בתנאי שיפנה את שאר השטח, ולאחר שהמערער חתם על המפרט - הוא החל לדרוש כי העסקה תאושר ותמומש. באין תשובה במשך למעלה משנה ומחצה - עתר המערער לבג"צ (בג"צ 194/01) והעתירה נדחתה על הסף בתאריך 11.01.2001, תוך הפנייתו של המערער למערכת בתי המשפט האזרחיים, שכן הוברר שבין הצדדים נטושה מחלוקת עובדתית נרחבת. בעקבות הדחייה האמורה הגיש המערער המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב (ה.פ. 915/01) וחזר לדרישתו המקורית לקבל הקצאה של כ-5 דונם בגוש 7713 חלקה 4 הנ"ל. ביני לביני החליטה הנהלת המשיב, בתאריך 24.12.2001, שלא לאשר אף את ההרשאה שהוצעה למערער על שטח של כ-2.5 דונם במקרקעין הנ"ל, זאת, בין השאר, מאחר שעל פי תקנות חוק חובת מכרזים - אין אפשרות, לגישתה, להקצות שטח (בפטור ממכרז) לפולש, בתמורה לפינוי הפלישה.

           בהתחשב בהחלטה זו, שהמערער ביקש להשיג גם עליה, הוסבה המרצת הפתיחה לתביעה - בהחלטה של בית המשפט המחוזי בתל-אביב מתאריך 07.07.2002 (כב' השופטת צ' ברון). המערער טען במסגרת התביעה כי קיבל הבטחה מנהלית שהשתכללה, לשיטתו, במהלך המגעים להסדרת פעילותו בשטח - להקצאה של כ-5 דונם בגוש 7713 חלקה 4 הנ"ל.

           פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד בתביעה זו, שדחה את תביעת המערער, הוא שעומד במרכז הערעור שלפנינו.

6.             בית המשפט המחוזי הנכבד נדרש בפסק דינו למסמכים הרבים שהוגשו לו ולעדויות כל המעורבים בפרשה, ומכל אלה הוא הסיק שבעוד שהמשיב, ככל הנראה, לא התנגד בצורה עקרונית להפעלתה של חוות סוסים באזור שבו החזיק המערער (במתכונת מצומצמת המתפרשת על כ-2.5 דונם), הרי שהחלטה סופית לאישור העסקה בהנהלת המשיב - לא התקבלה מעולם. בנוסף לכך נקבע כי מבחינה עובדתית, לא ניתנה למערער כל הבטחה מאת המשיב להקצאת הקרקע כאמור, ואף הודגש בפניו שכל ההבנות עמו כפופות לאישור הנהלת המשיב (ועד לקבלת האישור הנ"ל - אין הוא בחזקת מורשה כדין במקרקעין).

           בהתחשב בכל האמור, תביעתו של המערער נדחתה, ומכאן הערעור שלפנינו.

תמצית טענות הצדדים

7.             המערער חוזר בערעורו על טענתו העיקרית, לפיה מן התשתית העובדתית שהונחה בפני בית המשפט המחוזי הנכבד עולה כי ניתנה לו הבטחה שלטונית להסדרת חוות הסוסים שהוא הפעיל - בשטח, מושא ההליך. כחלק מטענתו זו חוזר המערער ומפנה למסמכים ועדויות שהוצגו בפני המשפט, אשר מחזקים, לשיטתו, את המסקנה כי אכן ניתנה לו הבטחה שלטונית.

           זה המקום להוסיף כי המערער הגיש בקשה להוספת ראיה, שעניינה מסמכי מס שונים, שהוגשו על ידי המשיב לרשויות המס בשנת 1996. מסמכים אלה מעידים, לשיטתו של המערער, על כך שהמשיב ביקש לדווח לרשויות המס הרלבנטיות על עסקה שנערכה בינו לבין המערער, בנוגע לחוות הסוסים. המשיב התנגד להוספת הראיה הנ"ל מטעמים שונים ובהקשר זה גרס, בין השאר, שהמערער יכול היה להשיג חומר זה בעת ניהול ההליך בערכאה המבררת וכי הוא אף טען שם בנושא האמור (ללא המסמכים). לבקשה זו ולהשלכה שלה על המכלול - אתייחס בהמשך הדברים (בפיסקה 16 שלהלן).

8.             המשיב טוען מצידו כי עמדתו של המערער בנוגע לנתונים העובדתיים של הפרשה - הופרכה על ידי בית המשפט המחוזי הנכבד, והיא שגויה לגופה. כפועל יוצא מכך הוא טוען כי יש לדחות את הערעור.

דיון והכרעה

9.             לאחר שמיעת טענות הצדדים ועיון בחומר הרב שהוגש על ידם, הגעתי למסקנה כי דין הערעור - להידחות, בכפוף לאמור בפיסקה 18 שלהלן, וכך אציע לחברי שנעשה. אבאר להלן את הטעמים המובילים למסקנתי זו.